אילן רגב
אבא של חטופ.הבן 58 מהרצליה, אבא של מיה, איתי וגיא. ב-7 לאוקטובר שניים מילדיי נחטפו ממסיבת הנובה ומאותם רגעים החיים שלי השתנו מקצה לקצה.
השירותים והמוצרים שלי
להישבר, להאמין ולקום
ב־7 באוקטובר קיבלתי את השיחה ששינתה את חיי: “אבא, ירו בי”.
מאותו רגע יצאתי למסע להחזיר את מיה ואיתי הביתה, מסע של כאב, בחירות ותנועה בתוך מציאות שלא ניתנה לי בה מפה או תשובות ברורות.
בהרצאה אני מספר על הדרך שלי כאבא, על האמונה ועל המצפן הפנימי שעזר לי להמשיך גם כשהכול נשבר, ועל הדרך לאחות גם את השברים שלי שמתחילה עכשיו.
הסיפור שלי
שמי אילן רגב. לפני 7 באוקטובר הייתי אבא לשלושה, עצמאי מהרצליה, אדם שהאמין שהתפקיד שלו כאבא הוא לתת לילדים שלו ביטחון, שידעו שלא משנה מה יקרה, אם הם ייפלו אני אהיה שם לתפוס אותם.
ב־7 באוקטובר קיבלתי ממיה את השיחה שאף אבא לא יכול לדמיין: "אבא, ירו בי, אני מתה". באותו רגע כל מה שהכרתי השתנה. לא הייתה מפה, לא היו הוראות ולא היה מי שיגיד לי מה הדבר הנכון לעשות.
בחצות ראיתי לראשונה סרטון של איתי על טנדר בעזה. ראיתי אותו מזיז את הראש. הרמתי את העיניים לשמיים ואמרתי: "תודה הקדוש ברוך הוא. איתי חי". דווקא מתוך הכאב, הפחד והכעס, בחרתי להתחיל מתודה על מה שיש, ומשם התחילה המלחמה שלי להחזיר את הילדים שלי הביתה.
בהרצאה אני מספר את הסיפור מהצד של אבא: על הרגעים שבהם הכול נשבר, על האמונה שהחזיקה אותי, על הבחירות שעשיתי כשלא הייתה דרך ברורה, ועל המצפן הפנימי שעזר לי להמשיך לפעול. אני מספר גם על מה שקרה אחרי שהילדים חזרו, על הכאב שלהם, על עשרת הניתוחים שמיה עברה, על ארבעת הימים שבהם הייתי לצידה כשהלב שלי עדיין בעזה עם איתי, ועל השנים שבהן שמתי את הכאב שלי בצד כדי להיות אבא בשבילם.
התקומה היא לפעמים היא פשוט הבחירה לקום. רק היום אני מתחיל לפנות מקום גם לשברים שלי. אני מתמודד עם פוסט־טראומה ומתחיל את מסע הריפוי שלי.
