דניאל אלוני

במשך 49 ימים הייתי אמא בשבי. בתוך המציאות הבלתי אפשרית הזו הייתה לי משימה אחת- לשמור על בתי.

ב־7 באוקטובר 2023 נחטפתי יחד עם בתי אמיליה, שהייתה אז בת חמש וחצי, מקיבוץ ניר עוז.

שמי דניאל אלוני, אם יחידנית לאמיליה בת ה־8, ואנו מתגוררות ביבנה.

בשבת שמחת תורה התארחנו אצל אחותי האהובה, שרון, בקיבוץ ניר עוז, יחד עם בעלה דוד קוניו ובנותיהם התאומות, אמה ויולי, כדי לחגוג את החג.

בבוקר ה־7 באוקטובר התעוררנו למציאות שלא ניתן היה לדמיין. במשך שעות ארוכות היינו לכודות בממ"ד תחת מתקפה בלתי פוסקת של יריות ובהמשך הבית הוצת. ברגעים שבהם הבנו שאם נישאר בממ"ד הבוער לא נצא ממנו בחיים, פתחנו את החלון. שם ארבו לנו המחבלים, שחטפו אותנו באכזריות ונלקחנו לעזה, כשעל גופנו רק פיג'מה.

בשבי, במנהרות האפלות, המשימה החשובה ביותר עבורי הייתה לשמור על בתי- לא רק מפני הסכנות שסבבו אותנו, אלא גם מפני הפחד. בדיעבד הבנתי שהמאמץ להגן עליה היה גם מה ששמר עליי.

ידעתי שאמיליה, שהייתה אז רק בת חמש וחצי, חווה את המציאות בדרכה שלה. ילדה קטנה שבמשך 49 ימים נחשפה לרוע שקשה לתאר במילים. ביום אחד איבדה את תחושת הביטחון, את התמימות ואת העולם שהכירה. שום דבר כבר לא חזר להיות כפי שהיה.

כדי להעניק לה מעט ביטחון בתוך הכאוס, בחרתי לייפות עבורה את המציאות. קצת בדומה לסרט "החיים יפים", סיפרתי לה שהשומרים נמצאים שם כדי להגן עלינו. הצחקתי אותה, סיפרתי לה סיפורים וניסיתי להעניק לה תקווה, כדי שתאמין שזו מציאות זמנית ושעוד נחזור הביתה.

לאחר 49 ימים זכינו להשתחרר מהשבי. שלושה ימים אחרינו שוחררו גם אחותי ובנותיה.

אולם השחרור לא סימן את סוף הדרך. עם שובנו ארצה התגייסנו, יחד עם בני משפחתנו, למאבק להשבת דוד, אריאל וכל יתר החטופים. במשך 738 ימים נאבקנו, קיווינו ולא הפסקנו להאמין- עד שלבסוף זכינו לרגע המיוחל, לחבק שוב את דוד ואת אריאל

למרות שזיכרון חווית השבי ילווה אותי לעד, אני בוחרת בחיים כל יום מחדש.